"הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה. פנינו שונו, המוות נשקף מעיניו, איננו נושמים". כך פתח המשורר חיים גורי את שירו, כשנודע לו בשליחותו באירופה, על נפילתה של מחלקה מהפלמ"ח, שמפקדה היה חברו לקורס הקצינים בג'וערה וכמה מלוחמיה הי"ד היו חניכיו. 10 דברים שרציתם לדעת על "מחלקת הל"ה" שנשלחה למשימת עזרה לגוש עציון ובדרכה למילוי המשימה נרצחו לוחמיה ע"י כנופיות פורעים.

א. בסוף שנת 1947, לאחר החלטת האומות המאוחדות (כ"ט בנובמבר 1947) על הקמת מדינה יהודית, החליטו שלטונות המנדט הבריטי ששלטו בארץ ישראל, לפנות כוחותיהם ולהחזירם לבריטניה. בתחילת 1948 היו כמאה אלף חיילים ושוטרים בריטים בארץ. הרצון והתכנית הייתה לפנותם בהקדם ללא נפגעים. העובדה הבולטת בהתנהגות השלטון המנדטורי הייתה להעלים עין מהפרעות של הערבים, המנעות מליווי שיירות יהודיות עם נשק ליישובים היהודיים. נשק בריטי רב הועבר בסתר לתושבים ערבים. הכנופיות הערביות בעיקר בין ירושלים לחברון, הבינו כי השלטון המנדטורי יסתלק בהקדם, זמן מתאים מבחינתם לפגוע ביהודים.

ב. בתחילת 1948 גוש עציון היה מורכב מארבעה יישובים יהודיים כפר עציון, עין צורים, רבדים ומשואות יצחק. האוכלוסיה מנתה כ-450 תושבים (כולל כ-60 ילדים). ב-5 בינואר עקב ההתקפות הרצופות על הגוש, פונו הילדים ורוב הנשים מגוש עציון. ביישובים נותרו הלוחמות והלוחמים. גוש עציון היה מבודד ומרוחק מירושלים או מישובים יהודים בשפלה. האוכלוסיה הערבית באזור מנתה כ-60000 נפש. הכוחות הלוחמים הערביים היו בעיקר כפריים שהיו אנשי כנופיות פורעים שעיקר מטרתם ויעודם פגיעה באוכלוסיה היהודית. חשיבותו האסטרטגית של גוש עציון הייתה בהיותה המגן הדרומי על ירושלים והחיץ בין ערביי חברון והסביבה וירושלים.

ג. בתחילת חודש שבט תש"ח, גוייסו מאות ערבים מאזורי ההר, השומרון, חברון וגם מן הנגב המרוחק, למתקפה מסיבית על ארבעת יישובי גוש עציון. בג' שבט ( 14 בינואר 1948), החלה ההתקפה של הכנופיות הערביות על הגוש. התוקפים מנו למעלה מ-500 איש. ההתקפה הייתה בכמה מוקדים. כח גדול ריתק את הלוחמים בכפר עציון, אחרים ניסו לכבוש נקודת הגנה מרכזית בשם "חרבת זכריה" ופורעים נוספים ניסו לנתק הקשר בין רבדים ומשואות יצחק. לוחמי גוש עציון השיבו מלחמה עזה, גרמו לכ-100 הרוגים ומאות פצועים מבין הפורעים הערביים. המתקפה כשלה, אבל החשש לעתיד היה גדול. מצוקת חוסר נשק ותחמושת הייתה מעיקה ומדאיגה. ההבנה כי הערבים מתכננים התקפה גדולה יותר כמבצע נקמה. היה צורך דחוף לפנות פצועים לטיפול בעורף ועוד.

ד. הפיקוד הצבאי שהיה בירושלים חשש ודאג לגורלם של לוחמי גוש עציון. ההחלטה המיידית הייתה לשלוח תגבורת צבאית לעזרת היישובים בגוש עציון. המפקדה החליטה לשלוח כוח של מחלקה של לוחמים (כ-40 חיילים), בפיקודו של קצין מנוסה, סייר וותיק ומי שבעברו היה מפקד הגוש והכיר כל שביל באזור. היה זה דני מס מפקד המחלקה. לוחמי הפלמ"ח נועדו לשאת עימם 4 מקלעי ברן, כ-800 כדורים, 16 רובים עם תחמושת , 20 תת מקלעים , 2 אקדחים ו-70 רימוני יד. בנוסף לנשק ולתחמושת נשאו הלוחמים עליהם, חומרי חבישה ופלסמה, סוללות למכשירי קשר. עקב מחסור במכשירי קשר ניידים במחוז ירושלים, לא הצטיידה מחלקת הלוחמים במכשיר קשר נייד. יובן מייד כי לא ניתן היה לשלוח שיירה צבאית ממונעת, כי הבריטים היו מונעים ממנה להגיע לגוש. היה גם מידע כי כנופיות ערביות הציבו מארבים בצידי הכבישים עם כוחות גדולים ונשק מגוון. המסקנה מחלקת הלוחמים צריכה למצוא נתיב רגלי להגיע לגוש והוא חייב להתבצע בשעות הלילה.

ה. הפקודה ליציאה של מחלקת לוחמים לעזרת גוש עציון ניתנה בג' שבט אחה"צ. היו מתנדבים רבים מבין לוחמי הפלמ"ח ואנשי החי"ש, אלה שלא נענו כעסו כי נמנע מהם ההשתתפות בעזרה לגוש הנצור. המומחים החלו לבדוק מסלול צעידה לילי שניתן לביצוע ומרוחק מהאפשרות להתקל בכנופיות הערביות. הפלמ"ח הציע מסלול של 11 ק"מ, שלמרות הסיכון היה בסמיכות לכפרים ערביים. שתי כיתות לוחמי פלמ"ח ושתי כיתות של החי"ש, סה"כ 38 לוחמים, יצאו מירושלים, באוטובוס ממוגן לכיוון מורדות הרי יהודה. האוטובוס ניתקל במחסום אבנים על הכביש, הוחלט לשנות המסלול והחל מסע בירידה תלולה לערוץ נחל. בשעה שלוש לפנות בוקר נשמעו יריות ודני מס המפקד חשש שהכוח התגלה. החלטתו הייתה להסיג את הכוח וזה חזר עם שחר לסמינר למורים בבית הכרם בירושלים.

ו. המפקדה בירושלים קיבלה מידע מודיעיני כי מתקפת הערבים עומדת להתחדש. הוחלט כי מחלקת הלוחמים תצא שנית לדרך בלילה הבא. הפקודה בוצעה ובלילה שבין יום חמישי ד' בשבט (15 בינואר) ליום שישי ה' בשבט (16 בינואר) יצאו הלוחמים לדרך. מסלול ההליכה שונה מתוך זהירות כי הגילוי בלילה הקודם הזעיק מארבים של הכנופיות. הוחלט כי המסע לגוש עציון יחל מהמושבה הר טוב (כיום ליד בית שמש), המרחק למשואות יצחק כ-15 ק"מ, טיפוס בהר של כ-650 מ'. סיירי הפלמ"ח הובילו המחלקה דרומה מהר טוב ומשם לטפס לגוש. הדרך התארכה משום ההכרח לעקוף כפר ערבי בשם "דיר אבאן" וכן להתרחק מבנין משטרה בריטית עם זרקור רב עוצמה על גגו (בנין שכיום הינו תחנת המשטרה של בית שמש). המסלול עכשיו היה של 26 ק"מ. הרצון היה לנוע בשעה שבע בערב, עקב עיכובים התנועה הרגלית מהר טוב החלה בשעה 23:00. דני מס קיווה כי ההליכה בסמוך לכפרים "ג'בע וצוריף" תהא בשעות החשיכה ואת המרחק האחרון יעברו במהירות בשעות האור הראשונות.

ז. המסע החל. אחד הלוחמים נקע רגל, צליעתו האטה את קצב ההליכה. המפקד דני מס, הורה לשני לוחמים בריאים לעזור ולשאת את החיל הפצוע ולצעוד ישירות (ללא עיקופים) חזרה להר טוב. מחלקת הלוחמים נותרה עם 35 צועדים כשנותרו חמש שעות לעלות השחר. שני סיירים הובילו את הטור . המסלול בנחל גדור, היה קשה משחשבו בתכנון, יתכן והיה עיכוב לא ידוע. בסביבות השעה שש בבוקר, הגיעה המחלקה ליד הכפר צוריף. לימים גילה המלך עבדאללה, מלכה של ירדן, כי הסיירים התגלו על ידי רועה צאן ערבי. לוחמי הל"ה חסו על חייו ולא פגעו בו. הערבי נס לכפרו והודיע לכפריים כי צבא יהודים הולך ליד הכפרים. המחלקה הגיע אל הסיירים אלה דיווחו למפקדם והוא החליט להמשיך המסע לעוד 6 ק"מ עד שיגעו לגוש עציון. דני מס היה מודע כי זו הליכה בעליה קשה והאמין שאם תהא בתקלות בערבים הוא יתגבר עליהם.

ח. בכפר צוריף שהו באותו זמן אנשי מליציה פליסטינאית בשם "אל ג'יהד אל מוקדס" (בתרגום "צבא הקודש"). מפקדם אבו דאיה אסף את כל לוחמיו ואלה החלו לתקוף את מחלקת הל"ה, חלק הלוחמים נפגעו וחלק הצליחו לנוע לכיוון נחל עציונה ומצוא מיסתור במערות ובאפיק הנח"ל. תוך כדי מהלך הקרב הראשוני שלחו הערבים שליחים לכפרי האזור לגייס את אנשי הכנופיות. תוך זמן קצר היו כ-2000 פורעים בלוחמה קשה נגד לוחמי הל"ה. דני מס חשב כי טיפוס על גבעה גבוהה הקרויה בערבית "ד'האר אל חאג'א" , תתן לו שליטה טובה יותר ושיפור עמדות. כשהגיעו לפסגת הגבעה הבינו כי הם מוקפים וצלפים ירו עליהם ופגעו בכח הישראלי. כמה מהלוחמים ניסו לרדת לנחל עציונה ונפגעו שם. הכח הישראלי המשיך להלחם אולם תחמושתו אזלה. לפי עדות הערבים אחרון הלוחמים הישראלים נפגע בשעה חמש אחה"צ כשהשליך את הרימון שנותר בידיו.

ט. יום שישי בבוקר, אנשי גוש עציון שידעו על צאת מחלקת הל"ה לעזרתם ציפו להגעתם שלא התממשה. חברי הישובים "משואות יצחק" ו"עין צורים" שמעו קולות ירי מכיוון הכפר הערבי צוריף אולם חשבו שאלה באו מאימונים של הערבים. חוליות סיור הוצאו לשטח ולא מצאו את המחלקה. המפקדה בירושלים שקיבלה הידיעה כי המחלקה לא הגיעה לגוש, הוציאה סיור אווירי של מטוסים קטנים (פרימוס). הטייסים דיווחו כי ראו התקהלות ערבים בכפרים, אבל לא מצאו את מחלקת הל"ה. המפקד הבריטי של משטרת חברון קיבל מידע כי היו צרות בין הכפרים צוריף והכפר ג'בע. הבריטי יצא לשטח אחה"צ ביום שישי ולא מצא דבר. רק בשבת כשיצא עם מלווה שלו קצין ערבי מפקודיו, חקר רועי צאן ערביים ואז מצא כ-15-18 גופות כשלידן פתקאות כתובות. בעזרת קצין קישור בריטי לסוכנות היהודית העביר המידע והפתקים למפקדת ההגנה בירושלים. הקצין הבריטי אסף את הגופות ולאחר ששילם לכפריים הערביים כסף רב הסכימו להעביר הגופות לכפר צוריף ומשם העבירם הקצין הבריטי לכפר עציון.

י. משורינים בריטים הובילו חלק ממשפחות הנופלים יחד עם אנשי חברה קדישא כשבראשם הרב אריה לוין זצ"ל, הכינו הגופות לקבורה ובאבטחה של הצבא הבריטי נקברו הגופות בכפר עציון. אחרית דבר ערב יום הכרזת המדינה נכבש גוש עציון 127 מלוחמי הגוש נורו למוות. חלק מאנשי היישובים הלכו לשבי הירדני. רק לאחר שחרור גוש עציון במלחמת ששת הימים (יוני 1967). נאספו עדויות רבות מתושבי הכפרים הערביים שהפריכו הרבה מהסיפורים שנפוצו בישוב. מקום נפילתם של ל"ה הלוחמים מצויין היום באנדרטה מכובדת והסיפור האמיתי על לחימתם הועלתה על הכתב ותועד.

לוחמי הל"ה יחד עם הנופלים מגוש עציון, הועברו ע"י הרב הצבאי הראשי הרב שלמה גורן לקבורה בהר הרצל בירושלים. הוויכוח על ההחלטה לשלוח המחלקה נידונה באין סוף של מחקרים של היסטוריונים ואנשי צה"ל כנ"ל בחירת מסלול המסע הרגלי. כתבים רבים חוברות וספרים נכתבו על מחלקת הל"ה. בה' שבט עולים בני משפחותיהם וחבריהם לנשק, תלמידים ועוד רבים לקבר הל"ה להנציח גבורתם וזכרם.